 |
| שולחן כושר. אופני כושר מוחדשו בתוספת משטח עץ למכתבה מקורית |
אני חושבת שהגענו לשלב הזה ביחסים שאני חוזרת על הדברים, כי פעם כבר סיפרתי לכם שהבלוג הזה הוא בעצם תירוץ עבורי לפגוש אנשים מעניינים ולנהל איתם שיחה על החיים. אני כנראה מפצה על פער שהיה קיים בנושא עוד מנעורי. אז, הייתי חוזרת כמעט מכל מסיבה, עם תחושת החמצה על כל השיחות הטובות שפיספסתי. גיל נעורי וביישנותי היו זוג מושלם. כפיצוי על שנים עברו אני סוחטת את השיחות הללו, כמעט לכל מקום אפשרי בקוסמוס, ולא פוסחת אף על נהגי מוניות שבסביבה (עם הזמן למדתי שלרבים מהם היו חיים מאוד מעניינים).
---
ארטיזאכן ואני כבר מזמן היינו אמורים להפגש. מדובר באפסייקלרים אמיתיים ומעמודי התווך של בלוג זה
. אך לכל זמן ועת לכל חפץ
. ואכן חפצים רבים מתאספים אצלהם בסדנה ומחכים עד שיבוא זמנם לקבל על עצמם חיים שניים ואת החיבור המושלם
, וכפי ששמם מרמז (ארטיזאכן), חיבור שיש בו מן האמנות
.
 |
| דקל סידיס (מימין) ושלומי עטור |
 |
| דלתות ישנות מחכות להפתח במקום חדש |
 |
| פילטר של טרקטור ממוחדש לגוף תאורה במראה תעשייתי |
 |
| פרופיל בלגי שנעשה בידיהם של שלומי ודקל חוצץ בין החנות לסדנה |
 |
| הדפס בהשראת ליאונרדו דה-וינצ'י נותן פרשנות חדשה לשרפרף |
 |
| אספנות "ארטיזאכנית" טיפוסית |
 |
| פסנתר עם קלידים משנהב, לא מכוון (התיקון שלו עולה מעל 10,000 ש"ח), מחכה ליום בו יקבל חיים חדשים |
 |
| שבלונת אותיות מוחדשה לשולחן אוכל, הצטרפה לרגלי שולחן מעץ, הספייסרים בין השבלונה לזכוכית עשויים מפקקי שעם |
 |
| בר-אופן. גלגלי אופניים חוברו לארגזי מכס וביחד מוחדשו לרהיט חד פעמי. |
ארטיזאכן הם שלומי עטור בוגר המחלקה לעיצוב פנים - H.I.T ודקל סידיס, בוגר הנדסאות ואדריכלות נוף - אורט כפר סבא, דור שלישי למשפחת נגרים, ובזמן הראיון נחבא אל הכלים, תרתי משמע. הם הכירו בארוחות ערב שישי (גיסים), התחילו לעבוד על כמה פרוייקטים משותפים וראו כי טוב. "הקשר ביננו סמביוטי" שלומי מתאר, ומספר איך בתחילה הוא היה מביא רעיונות פרועים וחפשיים משאלות כמו "איך נעשה את זה?" וסידיס מקובע יותר מעצם הגעתו מעולם של "נגרות", עולם פרקטי, תכליתי ומדוייק. עם הזמן סידיס השתחרר והיום לא פעם היוצרות מתחלפות.
בסיום לימודיו, שלומי עבד במשרד לעיצוב פנים, הרבה זמן בילה על המחשב, מהר מאוד החליט לעזוב את האוטוקד ולעבוד עם הידיים. "שם", הוא אומר "קורים הדברים היצירתיים. כשאתה עובד בידיים, טועה, לומד מתקן ואף מגלה משהו חדש שעובד דרך התהליך. זה לא קורה דרך תוכנת במחשב. זה אולי מתחיל משם". הם אוהבים לתת פתרון כולל משלב עיצוב החלל, דרך עיצוב שולחן או גוף תאורה. בחנות שלהם בקדמת הסדנה ניתן אף למצוא פיסולים של שלומי וגילופי עץ "הסיידקיק של סידיס" אומר בחיוך שלומי.
הסדנה והחנות עמוסות בכל טוב מהבציר העירוני. שלומי מספר "אנחנו אוספים כל דבר שמעורר השראה. עם הזמן, נוצרה סוג של שפה ארטיזאכנית שמכתיבה מה אוספים. דקל תמיד אסף עצים מטבעו כנגר, ואני אוסף פרטים נוסטלגיים". עוד מילדותו היה עושה "חדר שכבות", הוא מספר "היינו אוספים דברים מהרחוב ומעצבים את החדר, שברי מראות על התקרה, ציורים על הקירות, שטיחים וכורסאות. תמיד הייתי בצוות שמקים את המגדלים האלו של ה-18 מטר"
אני שואלת האם יש אג'נדה מאחורי האספנות והיצירה האקלקטית הקולחת שלהם? שלומי משיב "אלטרנטיבה לאיקאה. אני רוצה שאנשים ידעו שהם יכולים לקנות רהיטים מיוחדים מקוריים, שיש להם התערבות אישית בבחירה ובהחלטות עיצוביות, וכל זה בעלות שהיא קצת יותר מרהיט שיכולים היו לקנות באיקאה".
בזמן הביקור שלי נכנסו עוברים ושבים, שכנה מנוגה (השכונה), מבקשת שיחתכו לה פיסת עץ ישן שתוכל לצייר עליו. סוחר וותיק מלווה במהפכן צעיר (נשמע רומנטי בפועל שלומי אמר "אתה מוכר לי", והוא ענה: "מהמחאה, אני עם המגאפון שעמד בארלוזוזרוב"). השיחה זרמה ובעוד הם הולכים זאת באה, היא ביקשה כיסאות בר, שלומי הסביר לה מה הם עושים והיא יצאה עם התרוממות רוח וללא כיסאות בר. עם כל אחד מהם אנחנו משוחחים, ואני יודעת שתיכף כל אחד מאיתנו ילך לעיסוקיו ולעבודתו, אבל המפגשים והשיחות הללו הם הדלק לעשייה שלנו ואלו שעושים אותה מרתקת.
כמו בארטיזאכן, כך גם אצלי, זה מתחיל בשולחן ונגמר בחברות לכל החיים.
