כתיבת בלוג היא תירוץ לא רע בכלל לפגוש אנשים מעניינים ולהקשיב לסיפוריהם. אבא שלי עד היום חושב שהייתי צריכה להיות פסיכולוגית. הפסגה בעיני היא לשבת על ערסל בראש ההר, אל מול הנוף הפרוע ולהעביר שיחה טובה, עם מישהו מעניין, על החיים. זה ה-למה שלי, בכל מה שאני עושה. בימים אלו ש"אין עם מי לדבר" כך אומרים, ימים חמים (תרתי משמע), ובאופן פרדוקסלי ימים של חופש (גדול), הגעתי עם הילדים לביקור במשק הלברכט.
---
המקום הכניס אותי מיד לאוירת "הכל עצר מלכת" אוירה שמאוד מתאימה למישהי כמוני, שעצרה את חייה בכוונת תחילה לפני שנתיים רק כדי שלא יגמרו לה כל כך מהר. זו הסיבה שכנראה נמשכתי כמעצבת' למעצבים ששייכים לתנועת ה- Slow design, הם ממחדשים חומרים קיימים ועובדים עם הידיים בשיטות מסורתיות. השלב הבא אצלי היה צמצום צריכה, הפרדת פסולת והפחתה באכילת בשר. המעוז האחרון שאני רוצה לכבוש במרוץ אחר האיטיות הוא ה-Slow food, זאת אומרת שאני מבשלת את מה שאני קוטפת מהגינה שלי. (פה נתקעתי קצת - אני גרה בדירה בלי מרפסת ולמטה עדר של חתולים). משק הלברכט, לעומת זאת הוא בדיוק סוג של גינה כזו, עם חקלאות של פעם, יש מהכל קצת, והכל עשוי לאט, באהבה ובידיים.
---
תמי, בעלת המשק, היא אחייניתו של צבי הלברכט, והוא מסוג האנשים שמזין את ה"למה" שלי. איש בלי גיל בו פגשתי לפני כמה שנים בכנס מיחזור, מאחורי דוכן של פסולת אלקטרונית. מהשיחה הראשונה שלנו הוא נחרת בליבי. כל מפגש איתו מזמן בחובו סיפור אחר, לאט לאט, קליפה אחר קליפה אני מגלה את אחד האנשים המקסימים שפגשתי. והפעם בביקורי במשק, סיפר איך החל את סדנאות הפסולת האלקטרונית. בבית הספר בו לימד מולטימדיה, הוזמנו כל 4 שנים מחשבים חדשים (בסגנון ה"מי שלא הולך קדימה הולך אחורה"), ומהר מאוד הוא הבין שחבל להוסיף אותם לערימת הזבל. הוא פשוט פירק אותם ומיין את הפסולת. זו שימשה עבורו כחומר גלם ליצירה ולימוד. עד היום הוא מעביר סדנאות לבנים ובנות (כך הוא תמיד מתגאה בפני) בה הם עושים ויוצרים, משלבים אמנות, מדע וטכנולוגיה בעבודות היצירה.
---
אח"כ הגענו הביתה, הוצאנו מהשקית החומה שתמי נתנה לנו את כל מה שאספנו והכנו סלט גדול, אותו חתכנו לאט לאט.
---
חלומות על גינה אורבאנית >>>
