שמחת הפרטים הקטנים

את גליל יצחקי- גלילאו פגשתי לפני מספר שבועות בסטודיו של אביבית זוסמן פורת מ"סיפור כיסוי" הם חולקים בהרמוניה חלל עבודה משותף. האמת, נכון יותר לאמר שפגשתי את זוגות האופניים שלו לפני שפגשתי אותו. הכי נכון לאמר, שפגשתי בתכשיטים ולא בזוגות אופניים. משהו בפרטים הקטנים משך את תשומת ליבי, הקומפוזיציה הצבעונית של החלקים השונים, יחד עם לוגויים המוטבעים על סגסוגות נוצצות, יצרו פריט אקססוריז משובך שנקרא גם "זוג אופניים". מדובר בטרנד אורבאני ואופנתי, אשר מיד אחרי ניו-יורק, אמסטרדם וברלין, פשט גם על רחובות תל-אביב. 

הי גליל, אז איך הכל התחיל?

"אני רוכב כבר הרבה שנים. תמיד תיקנתי וטיפלתי באופניים שלי ושל חברי בסטודיו ביתי עמוס בכלי עבודה ומכונות. לאחרונה החלטתי למסד את התחביב ולצאת לסטודיו מחוץ לבית. אני בעל חברה להפקת אירעים ("פולפו" -אירועי ספורט המוניים ומופעי רוק). לאחר תקופה של עבודה מאומצת אני ושותפי צמח ישי, החלטנו להוריד הילוך בתקופת החורף (שהיא עונה רגועה יותר מבחינת האירועים), ולהתרכז בעיסוקים אחרים. משהו בשביל הנשמה".

מהיכן מגיע הטרנד של מיחדוש אופני מירוץ ישנים?

"בעבר היו אופניים עם הילוך אחד, אופני מירוץ בעלי רכיבה פשוטה ללא הילוכים. עם השנים נהיו מערכות מתוחכמות עם הילוכים בעלי טכנולוגיה מורכבת. יותר מאוחר כשהטכנלוגיה הכבידה חיפשו איך להוריד משקל מהאופניים למשל כידונים עשויים מקרבון מיוחד. האופנה של אופני מירוץ ישנים החלה על ידי שליחי האופניים בניו יורק. הם חיפשו דרך להיות זריזים ומהירים יותר וכך, החלו להוריד משקל מהאופניים. הורדה של הילוכים, ברקסים מתקן לבקבוק וכו'. האופניים מצאו את עצמם עירומים ממש כמו בהתחלה, שילדה וגלגלים. בהתאמה למצב, גם הרכיבה נהיתה יותר אקסטרימית, ותעלולנית ממש כמו בקרקס, כי ברגע שלא היתה אופציה לעצור, הם נהיו מהירים. אתה מוותר על ההילוכים והופך להיות יחידה אחת עם האופניים מפתח יותר שרירים ודוהר בלי לעצור. רק מדווש". (ע"ע סינגל ספיד - הילוך יחיד לגיר מקובע).

גלגלים ושילדה זה נשמע מאוד ספרטני, איפה נכנס כאן האלמנט האופנתי?

"ברמה האמירה האישית. אנשים התחילו להתייחס לאופניים כאביזר אופנתי התחילו לצבוע שילדות להזמין שרשראות, כידונים וכיסאות בצבעים שונים. רוב הפרויקטים שאני עושה, הם לאנשים אשר מביאים אופני מירוץ ישנים שנמצאו בחצרות העיר. בערי באירופה זה קורה הרבה מאוד שנים ועכשיו גם בארץ. יש משהו מגניב בלקחת אופניים ישנים ולעשות להם אפסייקל. להפוך אותם למשהו עדכני, אפשר לקשור בעיר עם מנעול טוב בלי לחשוש, אין עליהם אקססוריז גניבים או שליפים. יש כאן שילוב בין מכניקה ועיצוב. זה נגמר במוצר שהוא פרקטי ו"תכשיטי" עם אמירה אופנתית אישית. למשל: מושב מעור של המותג ברוקס עולה כ- 600-700 ש"ח, לעיתים לקוח יעשה בחירה כזו אף על פי שהאופניים שהביא עולות בסך הכל 200 ש"ח, כי הוא יודע שהוא יושב על מותג שמשתמשים בו משנות השלושים ועד היום".

מה התהליך שהאופניים הישנים עוברים החל מהרגע שהם מגיעים אליך?

"פירוק של מכלול האופניים עד לרמת שילדה, לאחר מכן השילדה עוברת ניקוי חול, וצבע בתנור. בנתיים את כל החלקים העשויים מניקל מבריקים במכונת ניקל. את הגלגלים מפרקים לחלוטין מהשפיצים ובונים מחדש. בשלב הזה מתחיל תהליך ההרכבה הבנוי מחלק טכני, מחליטים האם הולכים על הילוך אחד (פריילוף/גיר מקובע), ומחלק אופנתי בו בוחרים את צבע הצמיגים והכיסא, האם הפדאלים יהיו עם/בלי כלוב, ומה יהיה צבע סרט הליפוף של הכידון".

זה נשמע שאתה חלק מתנועת ה-Slow Design, אתה חושב שמשהו בעונג שלך ייפגע אם תהפוך את התחביב לעסק?

"חלק מהעניין הוא קהילתי. מי שבא לקנות ולשפץ יכול לשבת שעות עד שיקרה משהו. מדברים על קומפונינטים, יושבים על ספרים ביחד, לוקחים השראות. מחד יש משהו מאוד אישי, מאידך יש מחשבה להכניס עוד מכונאי כך שאוכל להתעסק ביצירה ולתת זמן לעוד זוגות אופניים. יש בי רצון לצמוח באופן טבעי עם הביקוש. הקהל שמגיע אלי אוהב אנדרגראונד, יחס אישי מאוד חשוב לו, אחרת היה הולך לחנות. מהיום שאני מקבל את האופניים אני מסתובב איתם בכל מקום, לדוגמא, מחפש חלק מסויים משנות השישים. לפעמים מחכים שבועיים עד שהחלק יגיע. כל התהליך מאוד רגוע, בניגוד לחנות שצריכה לתת שירות כאן ועכשיו. אצלי אתה מוסר את האופניים ואומר שלום. לקוח שלי שהאופניים שלו כבר היו מוכנים, חיכה בסבלנות עוד שבועיים עד שהמדבקות שהזמנו מאיביי, יגיעו".

מהיכן ההשראה?

"ההשראה שלי למקום היא מברוקלין. שם ביקרתי בשנה שעברה. עשיתי מסע חנויות אופניים, אחת מהן היתה Horse Cycle. משהו שם הדליק אותי וחיפשתי את הדבר הזה כאן בארץ. פינה שאוכל להתעסק בה בפרטים הקטנים, בלי שארגיש ביזבוז זמן. בעסק הנוסף שלי עבדתי לאחרונה בקצב גבוה, היה לי אפס זמן לעצמי. תמיד הרגשתי שהתעסקות בפרטים קטנים שואבת אנרגיה, וכאן (עם האופניים), זה בדיוק להיפך. סוד ההצלחה הוא בפרטים הקטנים. בתהליך המיחדוש אני יכול להעמיק בפתרון בעיה במשך שעות, הזמן הוא לא העניין. לפעמים יש כאן התלבטויות ברמת צבע הפין, שבסוף החוט של הברקס. אני קורא לזה שמחת הפרטים הקטנים". 

 One Gear מתוך הספר

חלומות?

"יש לי מחשבה לסוע לארה"ב ללמוד איך להכין שילדה פרום סקרטצ', מאמין שזה יקרה".

Sheeebz

שירה גרופר (Sheeebz), מעצבת תכשיטי טכסטיל, נראתה לאחרונה ב"מרכז המעצבים", ירושליים. נעים להכיר:

מהיכן הגיע הרעיון של שילוב בדים בעיצוב תכשיטים?

"למדתי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. סיימתי לפני כ-7 שנים. מאז עבדתי מספר שנים כשכירה בחברה שמעצבת רהיטים מקרטון (מיחדוש), ובמקביל פיתחתי את הליין שלי, שלאט לאט הפך למותג  sheeebz הקיים כבר 4 שנים. תמיד הייתי מאד בעניין של בדים ואופנה. בלימודים אף לקחתי קורסים של עיצוב בדים וטקסטיל".

מה המקום שממנו את מתחברת למיחדוש בדים?

"גדלתי בבית שבו תמיד חונכתי למחזר עוד הרבה לפני שזה נהיה טרנדי ובמודעות החברתית בארץ. אני חושבת שהחינוך הזה והמעצבת התעשייתית שבי הביא את כל עניין השימשוב לפועל. אני בעצם יוצרת פריטים מחומרים חדשים אך חסרי ערך שאחרת היו נזרקים לפח. הבדים הם לא משומשים אלה שאריות מבדים חדשים שכבר אין בהם צורך, שאריות של גזרות מעצבי אופנה בעיקר".

מה התהליך שאת עוברת בהכנת תכשיט?  חומר מוביל לצורה? רעיון מוביל לחומר?

"אני תמיד מתחילה מהחומר. מתחילה לשחק איתו ולחוש אותו, לראות מה התכונות שלו ולמה הוא מסוגל, ומתוך החומר אני יוצרת את הפריטים - התכשיטים והאקססוריז שלי. אני נהנית לשחק עם הצבעים וכמעט אף פעם לא מייצרת את אותו שילוב של צבעים על פריטים, כמו הסרטים והמטפחות. אני נהנית כל פעם לעצב אותם באותו רגע לפי התחושה ולא להתחייב לשילוב צבעים מסוים. וזה יוצר ייחוד בכל מוצר שאחד לא דומה לשני. נדיר שתראי מישהי ברחוב שלובשת את אותו הסרט בשיער כמו שלך"

רהיט שהוא ציור / ציור שהוא רהיט

::::: English to follow :::::

השיטוט ברחבי הרשת דומה לא פעם לשיטוט בחנות כלבו ענקית. אני אישית אוהבת חנויות בוטיק קטנות, עדיף עם כמה שפחות דגמים. מבחינתי אפילו רק שניים. החלטה היא דבר מסובך, הדורש זמן, ואני מעדיפה לשמור את הזמן שלי בחיים לישיבה על ערסל ובהיה בעץ. אך כמו בחנות כלבו, כך גם ברשת, מתוך בלל של דברים המאופיינים ברפיטטיביות מעייפת, יש את הרגע הזה שמשהו תופס אותי. בום! כזה אני רוצה! כמה זה עולה?

כך היה לי עם הספסל של הצמד וינלה קרופה. אי אפשר לפספס את שילוב האמנות והאומנות המאפיינת את פרטי הריהוט שלהם. שילוב של מיומנות הציור והרישום, יחד עם בחירת רהיטים יחידי סגולה (נקנו בדרך כלל במכירות פומביות). המילה מיחדוש במקרה הזה תעשה להם עוול.

שיגרתי כמה שאלות לFederica Lucia Vinella ולMarcin Krupa, בכדי לחקור סוגיה בה התחבטתי - האם מדובר ברהיט שהוא ציור או בציור שהוא רהיט. את הסוף השארתי פתוח לבחירתכם.

Artists Federica Lucia Vinella and Marcin Krupa are the Vinella Krupa team. I was fascinated by their projects, which are symbolized the following generation of arts and crafts, and which the word upcycle would be an understatement to describe them.

Where have you learnt your high level of performance?

"We have both an artistic education in place: Marcin has a MA in Sculpture (From the Academy of Fine Arts, Gdansk, Poland), Federica has a BA in Sculpture ( Milan, Academy of Fine Arts of Brera). We have been both triggered and passionate of art, drawing and painting since our early childhood and have always preserved this passion over the years. Nonetheless Marcin has acquired experience in Furniture Restoration and Antique Renovation whilst working for a private company in Poland".

What is the technique you are using for the painting? 

"Our main decorative techniques are Oil Painting and Pyrography. Both can be mixed and balanced to achieve various effects whilst we are currently experimenting with resin, clay and plaster to add a more sculptural dimension. For the near future we would like to implement even glass, metal, ceramic, stone and mixed media".

Where do you find the furniture?

"Since the beginning of the Venture we received many items from people who heard of our inspirational project and wanted to contribute with donations. At the present we are more likely to buy furniture in Auctions and Antique Shops".

What is your inspiration for the magical images you're painting?

"We gain inspiration from the great masters of all the times, from their works and lives. Other sources are architecture, seasons, nature, illustrations etc. One of our favorite style is Art Nouveau for its aesthetic and philosophy that holistically connects interiors with the pattern of the nature. We are currently collaboration with a Spanish Interior Designer called Eva Serrano, founder of Casa Morada".

שוברת שיגרה

האחרונה שאני צופה בה היא weeds, מעין שילוב של "עקרות בית נואשות" ו"שובר שורות". אוהבת מאוד את ההומור העצמי של הסידרה. למשל (בלי להיות ספויילרית), בעונה שניה פרק 8, יש דיאלוג בין ננסי, סוחרת סמים חמודה, לשיין, בנה הצעיר, בעודה מחנה את רכבה החדש דנדש בחניה. שיין שהרגע אימו דרסה את הרכב בשלט רחוק שלו, מוטרד מזה שהיא ויתרה על הרכב הישן - ראנג' רובר. היא מצידה, עמוסת שקיות ממותגות, שהרגע הוציאה מתא המטען, משיבה שהראנג' רובר לא היתה ידידותית לסביבה. הוא עונה לה שההתחממות הגלובלית היא רצון האל, ושהוא חיבב מאוד את הרכב הקודם. היא חותמת את הדיאלוג בהצעה שיגרתית, ללכת עימה לסרט "אמת מטרידה" של אל גור.

---

לפני שבוע החלטתי לשבור שיגרה, יצאתי מהעיר הגדולה לכמה פגישות, וניצלתי את ההזדמנות לערוך קניות מחוץ לעיר, מה שאומר - בזול יותר. הגעתי לסופר ענק, קיבלתי בכניסה עגלה שהילדים שלי היו יכולים לגור בה, ויצאתי למשימה. בקופה, בעודי פורקת את הסחורה שאספתי, הבנתי שהגזמתי, אמנם עלותם כמחצית מעלותם בעיר הגדולה, אבל עלות הארנונה על איפסונם בארונות ביתי, תעלה יותר מההפרש לקנות אותם בעיר הגדולה. הסייעת של הקופאית (נו, זו ששמה את כל המוצרים בה-מון שקיות פלסטיק), היתה מאוכזבת. אני יודעת זאת, כי היא אמרה לי "מה כל כך הרבה את מחזירה"? מאז לא ראיתי אותה.

---

בשיגרת היום יום שלי אני חובה המון קונפליקטים, בענייני צריכה וסביבה. השבוע הבנתי שאני לא היחידה. "דור ההתחממות הגלובלית" קוראים לנו. למזלי מצאתי איזור בטוח בכל מה שקשור לעיצוב וסביבה. "הנדמייד "קוראים לו. אכן, בעברית אומרים "עשוי ביד", והנה לכם עוד קונפליקט שאני מתמודדת איתו: כתיבת הפוסטים בעברית/באנגלית. אבל זה כבר לפעם אחרת.

הקעקוע וההנדמייד מתוך קמפיין למספרה אמסטרדמית, שצולם על ידי טים קולינס.

לעוד תמונות נוטפות וינטג' וקעקועים של הקמפיין בואו לכאן.

< התמונה לקוחה מדף הפייסבוק של טים > 

אם אי אפשר לשים ראש על כיבשה, לפחות לשים ראש על כרית מלובדת, מהצמר שלה.

השטיחים וגם הכריות - עבודת יד של Beatrice Waanders מ- The Soft World .

עשוי מ100% צמר של כבשים חופשיות בהחלט.

< התמונה מכאן >

להלן הפוזה המושלמת להפסקת תה, יתכן ואסע לארץ קרה ורחוקה על מנת לממש אותה. הכוס בהשראה יפנית, התה לבחירתכם.

עשויה קרמיקה מבפנים, ועטופה עץ, מגולף בעבודת יד, מבחוץ, לפיזור חום אופטימלי.

< התמונה מאתר המעצב Jorge Diego Etienne  והפרוייקט בשיתוף פעולה עם Savvy  >

מדובר בכף עץ של המותג HERRIOTT GRACE, המיועדת למביני דבר בלבד.

אב ובתו הרחוקים 3,400 ק"מ אחד מהשניה הקימו מותג לכלי בית, העשויים עבודת יד.

הוא אומן המגלף בעץ, והיא אחראית על הצילומים והשיק.

< התמונה לקוחה מכאן >

אומנות הנצרים והחימר. פרוייקט משותף של Alberto Fabbian ו- Paola Amabile .

< התמונה לקוחה מכאן >

תיק של המותג Ali Lamu, ממוחדש מ"טנגה" - קנבס ממנו עושים את מפרשי הסירות הקניתיות.

שלא תטעו זה לא תיק, זו אמנות שנוצרה על ידי הרוח, המלח ומי הים.

< התמונה מכאן >

נדרתי נדר לא לקנות יותר איקאה. אם אפר את הנדר זה כנראה בעקבות הספסל של הקולקציה החדשה.

< התמונה מאיקאה האקרס. הם כבר בונים על המיחדוש שלו כמסלול מירוצים לארנבות >

התקופה השחורה

כורסת הצמיגים של ניר אוחיון, אמן אוטודידקט, היא אייקון מוכר ברשת, בנושא עיצוב וסביבה. הכיסא הראשון נולד ב-2004, לטובת הצגה בתערוכה 99.99. מיד לאחריה צלל אוחיון לתוך "התקופה השחורה" שלו. הוא מיחדש פנימיות לדעת. בתחילה אלו היו רהיטים: כיסאות, כורסאות, ספסלים וכו'. הוא השתמש בטכניקה של מתיחת החומר על קונטרוקציה, וניפוח. לאחר מכן, עשה מעבר לעבודות שטוחות יותר, ללא הקונסטרוקציה, כמו למשל עבודות החרקים שהציג בתערוכה "מגדיר חרקים" ב-2010, במוזיאון אשדוד.

הכורסא המפורסמת - מיחדוש פנימיות

מתיחת החומר על קונסטרוקציה וניפוח

ספסל למנוחה במרכז לחינוך סביבתי בחיריה

מתוך התערוכה "מגדיר חרקים", 2010 , שהתקיימה בגלריה הירוקה באשדוד

לאחרונה, עבר אוחיון ל"תקופה צבעונית" יותר. הוא ממחדש בדים ישנים - ממוחזרים, באותה טכניקה של גזירה ומתיחה. משרבט תחילה סקיצה כנקודת מוצא, ולאחר מכן זורם בצורה אינטואטיבית עם הצבעוניות הנגזרת מהבדים שבנמצא. התוצאה נראית כמו ציור נאיבי מחד, בזכות הצבעוניות. מאידך, לא ניתן להתעלם מהדימויים עצמם, אשר נושאים בחובם משהו "שחור" ומפלצתי. אולי מרמזות הדמויות, כמו השימוש בגומי השחור (הפנימיות), על כך שהפסולת אשר עולה על גדותיה, היא מפלצת אשר תכלה את המין האנושי. אוחיון עצמו טוען שהחיבור לפסולת הוא ממקום של "יש בנמצא". כפי שאמר לי: "בתור אמן, חומר הגלם (הפסולת) זמין עבורי, זה מאפשר לי חופש ונוחות". בילדותו גר במעלות, ואחד מזכרונות הילדות שלו הוא, טיולים ביערות, בהם נהג לפסל באבני גיר לחות, שהיו בנמצא, לאחר הגשם.

צבעוניות הנגזרת ממיחדוש הבדים

השיחה עם אוחיון היתה אחת המאתגרות שהיו לי. שפת הדיבור שלו מרובה במילים בעלות אסוציאציה מאוד אישית, ותוך שאני מנסה לעקוב אחריהן, אוחיון זורק אותי מנושא נושא במהירות האור. שאלתי אותו על כך, על המהירות הזו, ובאופן טבעי הגענו לדבר על עידן הפייסבוק, עודף המידע, המהירות שהכל קורה. הוא נזכר בשכן שלו. פעם הם היו יושבים לקפה של נחת בגינה. היום שניהם נשאבו לקצב המהיר והלא מוצדק של החיים, מתגעגעים לרגעי הקסם האבודים. לדבריו, היום אנשים תוחמים פגישה בזמן ומשום כך, "מפסידים את האדם" העומד מולם. הכל זז מהר, גם הרעיונות באים מהר. להשקפתו, דווקא דרך עבודה קהילתית, מחזירים חלק מקסם ה"איטיות" של פעם. הוא מסכם זאת בצורה הבאה "נשרפתי! יש לי יותר מדי רעיונות, (אני) לא מספיק להגיד את כל מה שיש לי להגיד"

פנים יוצאות מהקיר, מחוץ לסטודיו

תוכלו לפגוש את ניר אוחיון פנים מול פנים, ביום שני הקרוב 17/03/2014 - יום המעשים הטובים (שנדחה בשבוע). הוא יהיה שם, יחד עם בריג'יט קרטיה באירוע "חיריה בעיר הגדולה".

כולם מוזמנים.

מרבית התמונות בפוסט לקוחות מדף הפייסבוק של ניר אוחיון.

לבנות ולהבנות

בשישי הבא 21/3/2014 נפתחת התערוכה "לבנות ולהבנות" של לובקה לב, צלם ואמן, במגדל המוזיאון בתל אביב. כבר מזמן רציתי להעלות כאן בבלוג פוסט עליו, ועל אוסף החפצים, הישנים והנוסטלגים שלו, והנה לי הזדמנות. אז יצאתי מהעיר הגדולה ושמתי פעמי לכפר הס, מקום מושבו של הלובקה.

סוכת לובקה, מול הסטודיו - מן המפורסמות בבלוגספירה המקומית

היי לובקה, כבר זמן מה אני עוקבת אחרי עבודותיך בעלות שפה מאוד אישית, המשלבת בין דו ממד לתלת ממד, וכמובן איסוף של חפצים נוסטלגיים. כיצד היא התפתחה?

"אני מצלם מגיל 16. כצלם של מוצרים אספתי כל מני חפצים ישנים לטובת הסטיילינג של הפריים. למשל אובייקט ישן חלוד, על מנת לזרוק טקסטורה וצבעוניות לקומפוזיציה. זו היתה התפתחות אישית. ראיתי שאני יותר מתעסק בקומפוזיציות של החפצים שאספתי ושהמוצרים כבר מפריעים לי. בשלב מסוים לאחר הכנת קומפוזיציה לצילום, היה רגע בו אמרתי לעצמי 'וואט דה פאק' למה לצלם את זה? ואז לפני 7 שנים עברתי להתעסקות בתלת ממד, בחומר, בקומפוזיציה של החפצים עצמם".

"עם ישראל חי"

אתה משלב הרבה צילומים בעבודותיך, האם מדובר בתהליך התנתקות איטי מהצילום או שמדובר באמירה אומנותית בת ימינו המשלבת מספר דיסיפלינות? 

"בצילום כשפה אני משתמש עד היום בתור השפה המרכזית. אני עדיין מצלם אבל בנוסף הרחבתי את תחום יכולת הביטוי שלי לאמנות רדי מייד. יותר מזה, היכולת להשתמש בכמה שפות פתחה בפני עולם ומלואו. יש לי חשק עז לבוא למקום, לצלם כל מה שרק אפשר לצלם ונדרש לצלם בו, לאסוף משם את כל מה שאפשר לקחת. יש אפשרות להעביר משהו חזק ומוחשי יותר מהמקום, מעבר לשימוש רק בצילום שלו. אני מדפיס משם תמונות ומשתמש בהן בתוך היצירה התלת ממדית. דוגמא מצוינת לכך היא העבודה "עם ישראל חי" (בצילום למעלה), שם ניתן לראות חיבור בין הצילום לבין הרדי מייד. צילמתי את הגרפיטי (עם ישראל חי) כשפעם מישהו הוסיף את המילה ב"סרט", פעם הוסיפו "חיילים" ופעם "סימן שאלה". לאחר שהדפסתי מיסגרתי בקרשים של חממות, ושמתי את כל זה על אלונקה שמצאתי במושב משנת תש"ח. בעצם השתמשתי בכמה שפות: צילום, שימוש בפסולת, פיסול ורדי מייד".

"גלם ישן - יצא מהמחזור, חוזר ומתחבר אחד לשני בהרמוניה. חיים חדשים - צורה חדשה קיר מלא, סיפורי עבר, חיי הווה, חלומות בעתיד", לובקה

בעבודות שלך יש חיבור מאוד גדול לסביבה, יחד עם זאת העבודות שלך בעלות הוויה מאוד ישראלית. מאיזה מקום אתה מתחבר לפסולת, ל"ישן"?

"העבודה היא מבחינתי מסמך תקופתי מקומי. כמו למשל בעבודה הזו (אין לה שם - צילום עליון). יצאתי לסיבוב במושב ואספתי דברים מהאיזור. ומה יש לנו: כיסאות של גן ילדים, ארגז תחמושת, משטחי הרמה, רשתות של הפרחנים מהיישוב, חלון ישן, שאריות מה-דק שהשכן בנה וכן הלאה. אם הייתי מסתובב במקום אחר בזמן אחר, הייתי מוצא שאריות אחרות שהחברה פלטה אותן. ערימת ג'אנק שיותר יפה מכל ארון מעוצב, שנמצא בכל קניון פלסטיק מעוצב. כן! אני מרגיש שאני מציל את הפסולת נותן לה חיים פרקטיים וחדשים כאמנות".

"שמורת טבע"

מתעכבת רגע על מה שאמרת - יצירת אמנות היא אובייקט פרקטי? ארון הוא אובייקט פרקטי. ארון אני חיבת יצירת אמנות לא.

"את לא חיבת שום דבר. את יכולה. אנחנו לא חייבים כלום. את יכולה לחיות בבונגלאוס בלי ארון ובלי אומנות. בסך הכל אני אומר שאני נותן לזה (לפסולת) זכות קיום. זה יהיה עולם משעמם אם נמשיך לזרוק בקצב הזה את כל מה שאנחנו זורקים. לא סתם אנחנו בתקופה של "וינטג'". אני כל החיים הייתי שם. אני אוהב חפצים שיש להם עבר, סיפור, ייחודיות. חלאס עם כל הקניונים, שם הכל אותו הדבר. החברה עייפה מכל המוצרים המשוכפלים. מחפשים משהו שספג עבר ומשמעות. כשאתה מוצא פריט ישן אז הוא ייחודי. תראי למשל את הדלת (צילום למעלה) אני קורא לה "שמורת טבע", כי אני מציל את החפצים מכליה. יש שם אובייקטים שהחברה צרכה, השתמשה, לא הצליחה להקשר אליהם, ופלטה אותם. אני בונה להם שמורת טבע, נותן להם זכות קייומית על ידי כך שהופך אותם למשהו פרקטי  –  יצירת אומנות זה משהו שיש לו זכות קיום. אני לא אגרן (של חפצים נוסטלגים). החפצים שאני אוסף הם חומר גלם עבורי. אני אוסף גלם שאני אוהב ומתחבר אליו".

כמובן, כולם מוזמנים לתערוכה. 

מרבית הצילומים בפוסט זה באדיבות: גיא טייב.