Monday, July 20, 2015

ישן קום איל חדש



***

הפריטים שבתמונות למעלה, מתוך שיתוף פעולה משמח בין comme il faut לבין מעצבת האופנה האקולוגית, נעמי מערבי.

אם נקלעתן למצב בו אתן כבר מספר עונות לא הולכות עם פריט לבוש מסוים, אבל גם לא מסוגלות להעביר אותו הלאה למחסני ויצו - מערבי היא הכתובת! היא מתבוננת, מקשיבה, מפרקת ומרכיבה מחדש פרשנות אחרת לבגד האהוב, הופכת אותו לפריט לבוש עדכני העוטף את הלובש אותו ברגש הקודם. מכנסיים של חבר אהוב שהופכות תחת ידיה לג'קט, או שמלה עם זיכרון נעים שהופכת ללהיט.

את כישרון המיחדוש היא ירשה מאביה. היא נוהגת לספר שבית ילדותה בהולנד, היה מלא בגופי תאורה ופרטי ריהוט ממוחדשים, מעשה ידיו. זו היתה דרך הביטוי שלו, מלאה בהומור ובחשיבה מחוץ לקופסה.

לכן, כש comme il faut, רצו להחזיר לחיים פריטים שנכנסו לתרדמת חורף במחסניהם, היה זה טבעי לצרף את מערבי למהלך המתמודד עם סוגיות סביבתיות. הדרישות הטובעניות של עולם האופנה, מיצרות קולקציות חדשות מדי עונה, כך שפריטים רבים שצעדו על המסלולים, ופריטים במידות קטנות מדי או גדולות מדי, מתרבים ונשארים יתומים על הקולבים.

בקולקציה הנוכחית - "קימוטים וקפלים" מערבי עיבדה ועיצבה מחדש חצאיות, שמלות, חולצות מכופתרות, גופיות ומכנסיים תוך התמקדות ועבודה על פליסה וקימוטים. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה ותחילתו של ליין קבוע, שילווה את המותג בעונות הקרובות. בכל עונה תיבחר קבוצת פריטים שנותרו מעונות קודמות ומהם יעוצבו מחדש סדרות קטנות שמהוות עיבוד של פריטים קיימים.

לרוב, מעצבי אופנה מתחילים מהסוף, קובעים את התוצאה - איך יראה הבגד, וגוזרים את כל השלבים בתהליך עד לקבלת התוצאה המדויקת. מערבי עובדת עם מה שיש, חומר ורגש, מוסיפה, מעבדת, מחסירה. עבודתה עם הבד, מזכירה תהליך של אמן עם הקנבס.

יחד עם זאת, כחלק מהרצון שלה למצוא את שביל הזהב בין האמנות והעיצוב, בנוסף לשיתוף הפעולה עם comme il faut, עובדת מערבי, יחד עם שותפתה אילת גוטמן בן שחר, על קולקציה-סדרה, בתוכה תתן נגיעות אישיות ושונות לכל 3-4 פריטים, מעין חותמת אמן על פס הייצור.

***

התמונות העליונות מתוך הקולקציה המשותפת, צולמו על ידי שני סקרלט קגן.
תמונות הקולאג' הבאות, של דגמים נוספים של מערבי, צולמו על ידי איריס ברעם (גם אותם ניתן למצוא בחנויות הדגל של comme il faut).

***






החולצה שגרמה לי להתאהב בנעמי מערבי. התמונה שאולה מדף הפייסבוק שלה



מכנסיים אהובות מוחדשו לג'קט (למצולמת אין קשר לכתוב, ועברו כבר 3 שנים מאז שפגשתי אותה במקרה בסטודיו של מערבי)


ככה נראים דפי השראה על שולחן העבודה של מערבי
תמונות ומילים על הקיר בחנות של מערבי, במתחם נוגה, יפו





***

עם קשר ובלי קשר עבודה אחת שאהבתי השבוע:

katamon, תמר לב, חבורת הטושים



Friday, July 3, 2015

מערכת יחסים מחייבת

GTV - TARGA by Gamfratesi


GTV by Lucidi Pevere



GTV BY Nicola Gallizia

GTV by Martino Gamper 2015

 GTV by Marcel Breuer 1930


GTV - כיסא נדנדה מפורסם

***
התאהבתי בספה. גם זה קורה. ועכשיו הרציונליזציה שמאחורי המקרה:

קודם כל היה את הרגע הזה של הניצוץ, זה היה במילנו (אני מציינת את המיקום כי יכול להיות שזה קשור לכמות גבוה של אוקסיטוצינים שהיתה לי בזמן התערוכה הסוחפת). ספת ה-TARGA של  Gebrüder Thonet Vienna) - GTV- נראתה נעימה לעין, שידרה סוג של רוגע ונוכחות נצחית, והיתה מוקפת בחברים נחשבים, או יותר נכון בסידרת כיסאות של Martino Gamper.

תוסיפו לזה את הרשת הוינאית בגב הספה, שמיד עשתה לי געגוע לשנות השמונים. אז, היו לנו כיסאות של Marcel Breuer במטבח. אני לא זוכרת שאהבתי אותם יותר מדי אבל אני גם לא זוכרת שלא אהבתי אותם. ככה זה עם נוסטלגיה, אבל זה עובד.

Michael Thonet שיסד את GTV, המציא את שיטת כיפוף עץ על ידי אדים. כמו רבות מההמצאות הגדולות, גם זו קרתה לו במקרה. הוא הבחין בעץ לח שהתקמר, וכשהיה העץ, בסמוך למקור חום נמוך ובמשך זמן, הצורה העקומה נשמרה. הוא פיתח את הרעיון לשיטה, גיבש מוטו לחיים :Bent or Break, ומכאן ואילך כל כיסא שיצא תחת ידו כונה בשם המפואר: Bentwood Chair.

ב-1842 הוא היגר עם משפחתו (מפרוסיה) לוינה. שם קיבל את תואר "נגר אומן בית המלוכה", ואת הפרוייקטים הראשונים שלו: בנית כיסאות לארמון Liechtenstein ולארמון Schwarzenberg.

בתור ישראלית דור שני בארץ, יש לי משיכה טבעית לכל מה שמריח מורשת בכלל, ומורשת עיצוב מפוארת בפרט, אני מיד מדמיינת את שער הברזל, של אחוזת המשפחה רחבת הידיים.

בסגנון של אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה (או מי הספה שלך), בתיעוד של משפחת Thonet ניתן למצוא חבר יקר נוסף - פיקאסו, בסטודיו שלו, יושב על כיסא הנדנה של המותג. (וכמובן מתועדים יקרים נוספים, בין היתר: רנואר, טולסטוי, ליזה מנלי, מרלין מונרו ועוד).

לשיכנוע הסופי אני מזכירה לעצמי - בבתי מלאכה, העושים שימוש בשיטות מסורתיות, יש עניין של כבוד לעץ, מעין הסכמה ברורה ובלתי כתובה האומרת שרהיט עץ, אמור לשרת את האדם לפחות את אותו הזמן שלקח לעץ לגדול.

ואחרי שלב ההתאהבות, נשאלת השאלה הגדולה - האם אני מוכנה להתחייבות?

חמשת הפקשוטים הראשונים באדיבות GTV צילום: NEFERSTUDIO.
שתי התמונות הנוספות מכאן, ומכאן.

***
ככה עושים כיסא ב-GTV





***
עם קשר ובלי קשר עבודה אחת שאהבתי השבוע >

גידי גלעם (signor Gi) 







Friday, June 12, 2015

כל אחת והתיק שלה / כל אחד והתיק שלו




השבוע הבנתי איך אני אוהבת את התיק שלי: עשוי מחומרים טובים (למשל משאריות של בדי ריפוד איכותיים), מיוצר בסדרות קטנות, בעל נראות שיכולה לעמוד במבחן הזמן והחשוב מכל - מכיל פשטות אשר מאחוריה שעות רבות של ניסוי ותהייה.

***













מאחורי מותג התיקים Labolsina עומדת Margherita Vaghi, ארטדיירקטורית איטלקיה עם נטייה ספרדית חזקה, בתו של מעצב המתמחה בריהוט מלונות יוקרה.

עד כאן, אין בכלל מה לקנא.

בשלב מסויים זנחה את קריירת הניהול הקריאטיבי לטובת העושר הצבעוני והחומרי של בדי הריפוד. את הדגמים היא מעצבת לאחר בחירה ואיסוף אישי של הבדים. הגימורים שהיא מוסיפה, רוכסנים ורצועות עור מזכירים השבחות שמוסיפים לקטלוג טוב בעולם הפרינט. כל הבדים והתוספות עשויים כולם על טהרת "מצאתי את זה בעבודה של אבא שלי", או בשפת האפסייקלרית - 100% מיחזור, וייצור מקומי (ובשבילנו: Made in Italy).

התמונות מכאן, מכאן ומכאן.

***

לפעמים אני חושבת שבכלל הייתי צריכה לפתוח בלוג בנושא: ארטדיירקטוריות ( מעצבות גרפיות ) לשעבר, איפה הן היום.

***

עם קשר ובלי קשר. עבודה אחת שאהבתי השבוע >

בזוקה ג'ו



Saturday, June 6, 2015

!למטרה - היכון, החל, צאי

יש אנשים שמסמנים מטרה, נחושים ומתמידים מגיעים אליה. אני שייכת לזן הפילוסופי יותר, שיודע את הכיוון בגדול אבל לא סגור על היעד. זה מרגיש כאילו מישהו קשר לי צעיף על העיניים, ואני מתקדמת לפי הריח והרוח.

בשני המקרים מתקדמים. לפעמים אפילו אין הבדל בקצב זו רק התחושה ששונה. או יותר  נכון הפרשנות.

אז התאמנתי בלסמן מטרה, התמדתי בה לזמן קצר והיא אבדה. הייתי צריכה לסמן אותה שוב קצת אחרת אבל היא שוב אבדה.

3 שנים עברו מאז אותו רגע בהיר, שנחת עלי וסימן לי לזוז מהמקום בו אני נמצאת. בזמן הזה סימנתי מטרה (בטוחה) לפחות 10 פעמים ובכל פעם הסתבר שטעיתי. הלכתי במעגלים ולעיתים לא הלכתי בכלל.

עכשיו אחרי שהתעייפתי, חיפשתי לי מקום קטן ונעים לשים את ראשי, מנוחה קצרה לפני היעד הבא. 

מוזר - אבל פתאום לרגע קצר הרגשתי שהשגתי את מטרתי!

***

הנה, רגליים שטובות לכל מטרה (מטרה = דלת יפה שרציתם להפוך לשולחן, ארגז שעובר מהפך לשידה, או כל משטח שיכול לסגור לכם את הפינה) >

SNAP, של צמד המעצבות הספרדיות Maria Roca ו- Erika Biarnes להשיג עכשיו בקיקסטארט!








התמונות מכאן ומכאן.

***

גם הדרך, היא לא המטרה:

ג'ושו שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"
ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום-יום".
ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"
ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".
ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת. אי-ידיעה - פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן".

מתוך "ספר הזן של ג'ושו" תרגום יואל הופמן.
(לא, לא קראתי עדיין את הספר אבל צדתי את הקטע הנ"ל בחתימת הטקסט שכתבה גלית גאון, על תערוכת השרפשרפים של יעקב קאופמן, במוזיאון העיצוב חולון)

***

עם קשר ובלי קשר. עבודה אחת שאהבתי השבוע:


העבודה של Amitai Ring, אמיתי רינג,
ומוצגת ממש עכשיו בתערוכת הבוגרים של MFA - בצלאל,
סלמה 60 ת"א (עד ה- 20.6.2015)




Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...