כל אחת והתיק שלה / כל אחד והתיק שלו

השבוע הבנתי איך אני אוהבת את התיק שלי: עשוי מחומרים טובים (למשל משאריות של בדי ריפוד איכותיים), מיוצר בסדרות קטנות, בעל נראות שיכולה לעמוד במבחן הזמן והחשוב מכל - מכיל פשטות אשר מאחוריה שעות רבות של ניסוי ותהייה.

***

מאחורי מותג התיקים Labolsina עומדת Margherita Vaghi, ארטדיירקטורית איטלקיה עם נטייה ספרדית חזקה, בתו של מעצב המתמחה בריהוט מלונות יוקרה.

עד כאן, אין בכלל מה לקנא.

בשלב מסויים זנחה את קריירת הניהול הקריאטיבי לטובת העושר הצבעוני והחומרי של בדי הריפוד. את הדגמים היא מעצבת לאחר בחירה ואיסוף אישי של הבדים. הגימורים שהיא מוסיפה, רוכסנים ורצועות עור מזכירים השבחות שמוסיפים לקטלוג טוב בעולם הפרינט. כל הבדים והתוספות עשויים כולם על טהרת "מצאתי את זה בעבודה של אבא שלי", או בשפת האפסייקלרית - 100% מיחזור, וייצור מקומי (ובשבילנו: Made in Italy).

התמונות מכאן, מכאן ומכאן.

***

לפעמים אני חושבת שבכלל הייתי צריכה לפתוח בלוג בנושא: ארטדיירקטוריות ( מעצבות גרפיות ) לשעבר, איפה הן היום.

***

עם קשר ובלי קשר. עבודה אחת שאהבתי השבוע >

בזוקה ג'ו

!למטרה - היכון, החל, צאי

יש אנשים שמסמנים מטרה, נחושים ומתמידים מגיעים אליה. אני שייכת לזן הפילוסופי יותר, שיודע את הכיוון בגדול אבל לא סגור על היעד. זה מרגיש כאילו מישהו קשר לי צעיף על העיניים, ואני מתקדמת לפי הריח והרוח.

בשני המקרים מתקדמים. לפעמים אפילו אין הבדל בקצב זו רק התחושה ששונה. או יותר  נכון הפרשנות.

אז התאמנתי בלסמן מטרה, התמדתי בה לזמן קצר והיא אבדה. הייתי צריכה לסמן אותה שוב קצת אחרת אבל היא שוב אבדה.

3 שנים עברו מאז אותו רגע בהיר, שנחת עלי וסימן לי לזוז מהמקום בו אני נמצאת. בזמן הזה סימנתי מטרה (בטוחה) לפחות 10 פעמים ובכל פעם הסתבר שטעיתי. הלכתי במעגלים ולעיתים לא הלכתי בכלל.

עכשיו אחרי שהתעייפתי, חיפשתי לי מקום קטן ונעים לשים את ראשי, מנוחה קצרה לפני היעד הבא. 

מוזר - אבל פתאום לרגע קצר הרגשתי שהשגתי את מטרתי!

***

הנה, רגליים שטובות לכל מטרה (מטרה = דלת יפה שרציתם להפוך לשולחן, ארגז שעובר מהפך לשידה, או כל משטח שיכול לסגור לכם את הפינה) >

SNAP, של צמד המעצבות הספרדיות Maria Roca ו- Erika Biarnes להשיג עכשיו בקיקסטארט!

התמונות מכאן ומכאן.

***

גם הדרך, היא לא המטרה:

ג'ושו שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"

ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום-יום".

ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"

ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".

ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"

ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת. אי-ידיעה - פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן".

מתוך "ספר הזן של ג'ושו" תרגום יואל הופמן.
(לא, לא קראתי עדיין את הספר אבל צדתי את הקטע הנ"ל בחתימת הטקסט שכתבה גלית גאון, על תערוכת השרפשרפים של יעקב קאופמן, במוזיאון העיצוב חולון)

***

עם קשר ובלי קשר. עבודה אחת שאהבתי השבוע:

העבודה של Amitai Ring, אמיתי רינג,

ומוצגת ממש עכשיו בתערוכת הבוגרים של MFA - בצלאל,

סלמה 60 ת"א (עד ה- 20.6.2015)